"עניין של אמונה"
דני ינאי, צילומים, 2004 – 2007

"אלוהים אינו בן דת כלשהי".
מהאטמה גנדי


לא בכדי בחר הצלם דני ינאי לקרוא לתערוכת הצילום שלו "עניין של אמונה".
ינאי אינו מבקש לתעד מנהגים ופולחנים דתיים, נדמה שהוא מבקש לחקור מהו הקסם מאחורי הנהייה אחר הדת והאמונה.
אולי זאת הסיבה שהוא מצלם אנשים בני דתות שונות, יהודים, נוצרים ומוסלמים.
שלוש שנים עוסק ינאי כמעט באובססיביות בצילום פולחנים, אמונות, דתות וכתות.
תחילת הסדרה בצילומים במהלך תהלוכת הנוצרים ב"ויה דולורוזה" ברובע הנוצרי בירושלים, באביב 2004. אותה תהלוכה מתקיימת מאות בשנים וסוחפת אליה מאמינים רבים, המבקשים ללכת בדרך הייסורים בה הלך משיחם. איך זה יתכן כי בפתחה של המאה העשרים ואחת, אנשים עדיין דבקים בצורך ללכת בדרכיו של המשיח מנצרת ולהזדהות עם סבלו. ינאי מצא עצמו חוזר לשם שנה אחר שנה ובתקריבים שהוא מצלם, הוא מנסה דרך הבעות הפנים, העיניים, המבט, ושפת הגוף להיכנס אל נפשם של האנשים, לבדוק מאיפה באה האמונה החזקה הזאת ומאיפה נובע הצורך בה.
בתוך כל זה, נראה צילום אחד הזוי במיוחד. הצילום בו נראה מרגל האטום ואנונו במרכז התהלוכה.
מה ליהודי, הבא מבית מסורתי ולתהלוכת ה"ויה דולורזה"? הזווית המשונה בה בולטים פניו של ואנונו במרכז התמונה, מביט אל הצופה במין מבט, ספק שואל, ספק מנצח וברקע כומר האוחז בנר דמוי שוט ונזירה האוחזת בצלב, יוצרים ללא ספק תחושה של "דז'ה וו" - הנה ישו המובל אל הצלב ולצידו מריה מגדלנה וכומר המבקש אולי להכותו. השילוב ההזוי הזה, קושר אולי בין דרך הייסורים שעבר ואנונו לזו של ישו, בין הבוגד לנבגד וחוזר חלילה. שניהם מסיימים את התהליך במעבר מיהדות לנצרות. בצילום זה, אי אפשר לו לצופה שלא לקשר בין השניים. בכל מקרה התוצאה מפתיעה ומעוררת שאלות רבות.
אותם דימויים הזויים, הם שמבקשים לתהות על כל מהותה של האמונה. כמו הצילום המרהיב והסוריאליסטי משהו, של מאמינים אתיופים המעבירים מעות מיד ליד, תחת אפם של הקייסים במהלך טקס הסיגד. החיבור של טקס דתי וכסף בזווית בה מצלם ינאי, נראית משונה ותמוהה מאד, בפרט תחת הדימוי של המטריות הצבעוניות הנראות כלקוחות מעולם של אגדה ודמיון.
נדמה שינאי אף מבקש לתהות על התופעות המשונות ביותר כמו סדרת התמונות המצולמת במירון, בה נראית קבוצת נערים, חסידים המקפצים מעל גגות קבר רבי שמעון בר יוחאי. האם הם מרקדים? האם מבקשים לבטא כך את שמחתם? האם זהו טקס משונה שהם מקיימים מדי שנה? האם אחז בהם הדיבוק?
באותה מידה נראה מוזר אותו מנהג בו מצמידים צליינים את ראשם אל משטח אבן בכנסיית הקבר, מבקשים אולי להתחבר כך אל רגעיו האחרונים של ישו משיחם.
דווקא דרך החקירה והצפייה בתופעות משונות בדתות השונות, נדמה כי ינאי מצליח להביא בפני הצופה תמונה מרתקת של טקסים ופולחנים שבמבט ראשון נדמה כי רב הדמיון על השוני ביניהם. רבים מן הטקסים של הדתות השונות דומים מאד לנעשה בדתות אחרות. מה שמחזק אולי את העובדה כי האמונה היא דבר פנימי, שאינו תלוי בדבר.
כמה דומים טקסי האש של העדות השונות - אותה הנהייה אחר האור בחיפוש, אולי אחר הגאולה. כמה הזויות ונטולות זמן ספציפי, נראות תמונות אלו של הנזירות בבית ג'מאל, עטויות גלימות לבנות כשל דמויות בימי הביניים, אך האין גם החסידים השוקדים על הכנת מצות הפסח נראים כלקוחים מזמנים אחרים?

כמה אמונה ואהבה נשקפים משני צילומי הידיים שמנציח ינאי – היד האחת האוחזת בתפילין והשנייה המבקשת לה את הצלב.
נדמה כי צפייה מדוקדקת במכלול יצירתו של דני ינאי מבקשת לתת הצצה לעולם קסום, שונה, לעיתים אניגמטי, עולם אליו כולנו נסחפים ביום זה או אחר, בתקופה כזו או אחרת בחיינו.

מירי קרימולובסקי, אוצרת.