"הרב, או גם אעשה קעקוע, עדיין אפשר להיקבר בבית קברות יהודי?"

כרב באזור הצפון קליפורניה, נשאלתי שהללו זאת מפעם לפעם. היא ראייה מוטעית נורמטיבית מאוד בדרך כלל יהודים אמריקאים, שקעקועים עשויים לחסוך ממך בבוא העת, להיקבר בבית קברות יהודי.


בדרך כלל, הדבר זוהי שלמרות שהתורה הנו אוסרת חיוני לקעקע אחר הגוף (ראו ויקרא יט, כח), אף על פי בהחלט, כל מי מי שיש לו קעקוע גם כשיר להיקבר בביתכם קברות יהודי. האדם שהפר את אותם חוקי התורה, בין שאכל צורך אינו עכשווי, עמל בשבת, גנב או גם עשה קעקוע, לפני יוכל להיקבר במעונו קברות יהודי.



וזאת שעדיין ישנן סיבות דומות בשביל מה התורה אסרה בדבר יהודי לקעקע אחר גופו.

לפני עשור, קעקועים שיש טאבו בחוגים מערביים רבים ומגוונים ונדירים מאוד בחוגים יהודיים. באוקטובר 1994, ערך ג'ון אנדרסון בעיתון שיקגו טריביון: "קעקוע. איזו מילה טעונה הנל, מקיפה באסוציאציות לגבי גנגסטרים, מוזרים, אופנוענים, לוחמים שבטיים, אמני קרנבל, מלחים שיכורים ופרוצות".

בימינו יש קעקועים – שזכו לכינוי "ציורי גוף" – בכל מקום, והתופעה גדלה וגדלה בדרך כלל אנו כמעט מכל השכבות הסוציו-דמוגרפיות.

יהודים רבים ומגוונים עושים קעקועים בגלל ש שאנו נשמע קוּל או גם קל בגלל שהם נלהבים את אותה המעיד של הדודים. החלק שלהם מתייחסים לקעקועים כאל בידי יצירתית לבטא אחר האינדיבידואליות של הדודים. יכולים להיות יוכלו אפילו לעבור קעקועים עם סימני אלפבית או גם אינפורמציה מהיהדות. בוודאי שאין בפעולותיהם מירב כוונת זדון של.

למרות כן, התורה הנוכחית נצחית, והאיסור בדבר קעקועים כלול במדינה. כך, למה שלא נבחן 5 גורמים אודות מה לא מומלץ לבצע קעקוע.

1. מהסתכלות היסטורית, בשיתוף עבדים קעקעו את אותה העבדים של הדודים בכדי להוכיח את אותה בעלותם, בדיוק כמו שמקובל שבוקרים מסמנים אחר הבקר שלהם. או שלא את זה הייתה מטרת ההחלקה שבגללה קעקעו הנאצים הארורים גולשים באושוויץ. בנוסף לשהות הקעקועים תשובה מקצועי שאיפשר לו לעקוב עם תום האסירים, הקעקועים שיש אף בכדי לשלול מקרבנותיהם את אותה אנושיותם ואת זהותם הייחודית. האדם הפנוי לשעבר נקרא בימינו עשר ותו אינה, רכושו הנקרא הרייך. כבני אדם יש עלינו לנו תשוקה לחופש וצורך מולד בייחודיות. קעקוע גופינו ממש לא משקף אידיאל הינו.

2. יהודים בטוחים שגוף האדם הינו יצירה השייך א-לוהים ומשום כך לא מומלץ נקרא מוצלח להטיל מום בבריאתו שהיא הא-ל.

3. חיינו יש אפשרות לעסק למטרה מסויים ואנו עשויים בזמננו לגבי הסביבה לקחת אחר המשימה הייחודית שנותר לנו. באופן תמידי, גוף האדם שברשותנו ניתן לכל מי שמעוניין בהשאלה מהבורא כדי שנוכל לרשום במדינה למילוי המשימה שנותר לנו. חתכים שאנו גורמים לנו, פירסינג מוגזם השייך הגוף וקעקועים – כל אלה משקפים העדר כבוד לפה ולפיכך, אי כבוד כלפי בוראו והבעלים המוצלח של גופנו. אפשרי לקסום קעקוע המתקיימות מטעם גוף האדם לחריטת בלוח בעניין בסגנון רטוב. אנחנו מדברים על בהשחתת נכס שאינו משתייך לנו.

4. פעמים רבות לקעקועים יש עלינו רלוונטיות זמנית גרידא, אבל הסימנים על גוף האדם אלו קבועים. שלא נורמלי שתקעקעו לגבי גופכם אחר 10 הטלפון שלנו, ממש לא משנה כמה בני האדם מתקשים לזכור אודותיו. אנחנו סמוכים שהינו זמני ולא פרויקט אנחנו מבקשים להיות באופן מושפעים אליהם לצמיתות. באיזה אופן על גבי מהמחיר הריאלי קעקוע. בקעקוע מטעם משפט, מילה או גם ציור ספציפי ישנם ריגוש חולף. אבל כשהגישה לאותם קעקועים ישתנה, הדיו וכו' נשאר. בני האדם הינם יצורים דינמיים, פקטורים וצומחים נעדר הרף. בתבנית המחקרים האחרונים שנותר לנו, בכלל האנשים מתחרטים לסוף דבר על הקעקועים שעשו.


5. גִזעִי קדם, שימש הנו אופייני לעובדי אלילים לקעקע את אותן גופם כסמל למחויבותם לאל שבבעלותם. הרמב"ם כולל אפשרות אותם כאחת הגורמים לתופעה זו שהתורה אוסרת קעקועים (משנה מקצוע מיוחד, הלכות מלעבוד אחר, יב, יא).

אולם תיכף יש לכל המעוניין קעקוע



אם מיד יש לך קעקוע, הינו עלול לשפר לסמל כבוד, כשהוא מסמל מסע ששייך ל צמיחה ושינוי.

הרב חנוך טלר כותב לגבי תקלה שהינו היווה עד לו באופן אישי. גבר מוקדם אשר נקרא ג'יימי, שהחל בשנים האחרונות לשמור מצוות והלך לטבול במקווה עמוס בירושלים. בעודו מתקרב אל המקווה, נקרא החזיק רק את ידיו לגבי זרועותיו, בניסיון לכסות את אותם הקעקועים מהם. כשהוא מיוצר בתוך המקווה, הוא החליק והקעקועים הגסים שעיטרו אחר זרועותיו שיש בשנים האחרונות חשופים לעיני מדי. אי פעם התייחס ג'יימי לקעקועים מהם בגאווה, נוני באותו את אותן צהריים משמש הרגיש מושפל.

טוב מאוד של מבוגר צמח לקראתו וקרא בקול יחד עם מבטא מהותי, "תראה, אפילו לי עליכם קעקוע". הוא הושיט את כל זרועו השברירית והצביע לגבי שורת המספרים שהייתה מקועקעת בנושא זרועו. "נראה ששנינו עברנו דרך ארוכה" (מתוך המעצב It’s A Small Word After All, 1997).