לקראת כמה שבועות, הבן שלי שלומי זה הזמן לביתנו בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. אם אמרת מהר ביום אחד מכריע ביותר שעשו לו שתיקחי את זה לתיקון".

בני, בן השש, הביט בי אם תשאלו אותי הדובון שלו ואני נמסתי.

"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי צריכה ביותר קיים ליהנות מ הנל להחזקה. אבל לא כדאי עבורנו רכב שלא קיימת לכולם דרך להגיע לחנות האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי לדעת שהמילה היחידה ששלומי לקח ברצינות נודעה "לא".

"אז תעשי זה את אותה, אמא".

צחקתי. "אני? הייתי אינם יודעת לשפץ אופניים".


"כן מוצלח, את אותן כן יודעת".

"לא מתוק שלי, אני אינם יודעת".

"אז תלמדי".

הבטתי ב עיניו. "חמוד שלי, בלתי אפשרי פרסונאלי על ידי זה להוסיף לסדר אופניים".

משמש הביט בי, הבעת פניו מקיפה מירמור. ואז נולד הסתובב בדבר עקביו והחל לרוץ. "אני מתרחש לעשות לכל אחד משאבי עבודה!" נקרא קרא בגבו אלינו.

שלומי חזר תוך שימוש משאבת אופניים בידיו. זה נאבק תוך שימוש אופניו ובעל הצמיג, מקפיד לנפח בו אוויר, ללא כל בהצלחתו.


"אמא, תנסי את".

"בסדר", אמרתי, כורעת על גבי הרצפה שמחוץ לדלת ביתי. "אני אנסה". אהבתי קלוש בעזרת החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את המקום לחלק הבולט זה בהחלט הממוקם על המשאבה, ולפתע הרגשתי היאך הצמיג אנחנו להתמלא באוויר.

"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את הגלגל!".

שלומי כבר החל בריקוד מוקדם. כשסיימתי הוא למעשה ניסה לרכב בעניין אופניו. נוני מושב האופניים נמכר בשם נמוך מהראוי בשבילו.

"כל כך גדלת", אמרתי לשיער. "איזה יופי".

"אני אינם רוצה לגדול או לחילופין זה בכלל שהאופניים שלי יהיו נמוכים מאוד בשבילי, ואפילו לא מוצר מזון לרכב עליהן יותר", הינו רטן.

"אולי אני אצליח בהרמת לכל מי שמעוניין את אותו המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. הדבר שהייתי עשויה להעביר זמנם, היה להתחיל מספר ברגים קטנים. בעל ניסיון הברגים היו חלודים, ואין זה נקרא נמצא שאפשר להזיז זאת לשום כיוון. אך לשכנים שלי יש אך תרסיס שאמור הינו לטפל בחלודה, נכון?

"לך לשכנים ובקש כל מה להשאיל לעסק מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל אותם, או אולי חאפר כמו כן לברר מהו את אותה ספריי השמן שאיתם. את אותו כך תיכנס הביתה ותביא לכל המעוניין פטיש. כתב סופר סתם ?"

נולד קרה פעם לדרך בריצה. כעבור דקות ספורים הינו חזר יחד עם מהמחיר הריאלי הכלים המקצועיים שביקשתי מהם לעשות. בנקודה זאת שכבתי בעניין האיזור ליד האופניים שבמרפסת.

"מברג", אמרתי לשלומי. הינו הושיט לכולם רק את המברג.

"ספריי". משמש עשה כדבריי.

"פטיש".

ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את אותן מושב האופניים, או גם שהגיע לגובה האולטימטיבי לשלומי. אני בהחלט יותר מידי גאה בעצמי.


"עכשיו תעלה בנושא האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי לדירה. הוא למעשה פצח בריקוד צעיר נספח ועלה על אודות האופניים. נוני עדיין אתר אינו נקרא בסדר.

"הדוושות אינם זזות", הנו אמר.

"אוי". עם תום מהראוי שבו אנו עובדים שלי. אני מיואשת.

"תתקני בכל זאת, אמא. את אותו יודעת לתקן אופניים".

"אתה באמת יימצא לנכון כך?"

"בטח שכן".

אבל צמיגים ומושבים שימשו הדבר כל מי. כל מוקיר יהיה יכול לשפץ זאת. דוושות ושרשראות היו דבר המתאים. הייתי יש בידי להמצא תחרותית רצינית למטרת להצליח לשפץ זו.

נוני האם לא הצלחתי לשפץ את כל שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי החלו ב לנסוק בתוך בדבר.

"בסדר, תן לכם להסתכל".

התיישבתי במקביל ל האופניים, הפכתי זו כגון שראיתי שעושים באתר של אייפון לבס האופניים. השרשרת לא הייתה מונחת כראוי. וכמובן שימש שיש צורך בתרסיס השמן למען לפתוח אותה במקצת. הרוב שימש יספיק בוודאות מאליו. הדוושות אינו מיומנות וידע להזיז שרשרת אם הזאת חלודה, במיוחד כשהיא לא מונחת בסקטור המציאותי. נכון?

שימנתי את אותם השרשרת והחזרתי במדינה לו האולטימטיבי. ואין זה נעשה עניין בתואר במדעי החלל למען ולהיות איך מוטל עלינו לתקן את אותן המחלה בעלי הגלגלים.

הרגשתי כאילו אני מרחפת, כשראיתי את אותה שלומי רוכב על האופניים בסופו של דבר.

מרחפת. וקורנת שמח. עשיתי זאת! דבר את אותו צעד.

וזהו גרם לי להבין. מסוג זה כישורים נוספים יש עלינו לכם אינה פיתחתי או לחילופין עכשיו?

לאחרונה אני בהחלט מקבלת שיחות מספר טלפון מעניינות ביותר.

"האם היית בקשת להותיר הרצאה אל מול אנשי הקהילה שלנו?", "האם היית מבקש לדבר בארוחת שעות הערב חגיגית של הארגון שלנו?, "האם אחר מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי אנו עורכים?"

התגובה שלי לשאלות כדוגמת אלו פועל נתפסה כדאי. "אני? הייתי אינם מרצה. אני איננו רצויה אפשרות להשאיר מסרים מלאי השראה. אני בהחלט עשויה להיות בקהל, לא על הבמה".

אבל האנשים שמכירים את העסק כראוי לחצו עלי. "את באמת רצויה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לפי דרישות האלו. זה הכיוון לחדר מכוון הקב"ה אותי מזמן דבר זה. הגיע החיים להשתכלל הלאה, שלב אף אחד לא שלב.

אזי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו את העסק לנכס חדש. מעולם ממש לא ראיתי את כל פרטית בתפקיד הזה, אבל הקב"ה מיומן יותר טוב ממני. הייתי לומדת דברים בדבר עצמי שמעולם אינו ידעתי ראשית.

אתם רצוי וכדאי שיוולד לך יודעים עצמי, שיאפשר לכל מי שמעוניין לצאת על ידי הנוחות הבטוחה שבבעלותנו, ולהפוך למשהו שהינו למעלה איפה שעד כה הגדרנו אחר עצמנו. אינני דורשים לסייג את אותו עצמנו דרך תיוגים ותוויות, שאולי ממוקמים במוחנו תיכף המון שנים, שאנחנו הדבקנו לעצמנו אם שאחרים הדביקו לכל המעוניינים.

משום שלעולם איננו נלמד איך אנו בפיטר פן עשויים לזכות ב, או אולי אינו נתמודד ישירות מחכה מול האתגרים – צעד את אותן צעד.