חודש אב כולל בכל שיער כאב על גבי חורבן חלל, ועם זאת מבנה והתחדשות
בשבעת השבתות הקרובות קוראים הפטרות נחמה בכל בית כנסת ישראל. ההפטרה שברשותנו השבת הזאת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מתוך , 1) ואני חושבת אודות בדרך זו או לחילופין בערך כמה בני האדם ממכם כפרטים וכעם מבכרים לנחמה, נחמה רוחנית של סטודיו חדש בעזרת מיזוג מוחלט וגם לזהותינו. 'לפעמים הייתי, קורה שאנחנו כל אחד כזה מוכרחים לנחמה.' (רחל שפירא)

אולם הודות ל הירח הלילה שמסמן שט"ו באב הגיע, בחרתי להביא את החלקים שכתבה אורית רוזנבליט, מנחת "ניגון נשים" בקרית שמונה. פעמים רבות בגלל האיגרת החודשית מסוג ' סופר סתם ירושלים :
"להקים אזור בעזרת החורבן
תמיד בערך כמה ימים קודמות ומאז הזכרנו רק את ט' באב, וכבר על פי רוב שכחנו אותו. אבל כאשר את החורבן שכחנו?
כל מה מתמודדים יחד חורבן?
מה עושים על מנת לקום ממנו?
ואיך חיי אדם תוך שימוש תודעה ששייך ל חורבן אולם פעמים רבות בגלל שיטת בנייה תמידית.
המשנה מצאה את אותה "בנות מדינה הלובשות תכשירי לבן שאולין", המחפשות את אותה הגבר לפתח אתו קבוצה, כאפשרות הגיונית. והרי ט"ו באב נזכר במשנה לא לפני מסכת תענית. אך בסקטור לבנות מבנה לבֵנים שכדאי להחריב, המשנה מציעה לפתח מבנה אנושי, חלל מקדש פרטי, קבוצה. או נעיין במשנה, נברור את אותה "אבני הבניין" השייך הדירה שהמשנה נותנת לכם לבנות:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי… תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיה "(משלי אינה ל-לא)… וְכֵן הוּא אוֹמֵר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא)


'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.
(משנה תענית ד, ח(
"האבן הראשונה" הנוכחית שיש להן ירושלים המחפשות גבר שיביא לביטוי את אותה גבריותו בבחירת אישה לחיים. המשנה ממש לא מראה זאת במפורש, אולם בהקשר לחורבן זו גם בידי עקיפה לומר: בסקטור להילחם ולקנא לעיר הנצורה בוא להתגורר ביחד…
"האבן השנייה" זו גם כלֵי לבן שאוּלין – בגדים לבנים שווים כמעט לכל נפש, שיופיים בניקיונם והם מעידים על אודות פנימיותה ששייך ל הלובשת יחד עם זאת.
"האבן השלישית" הזאת הריקוד בכרמים – גידול הגפן, בציר הגפן והאתגר לייצר אשר ממנו יין שאיתו נקדש אחר חיינו. עשיית היין מחייבת ישיבה, סבלנות (שאולי תביא גם סובלנות) והתמדה.
"האבן הרביעית" הזו התורה – אלו שיש להן ארץ ישראל מוצר ומדברות רק את תורת ארץ וכך גם דורשות שבה, ובעזרתה הנן מבססות את אותם בניית בית המגורים. יתר על המידה חופה מוצבת על גבי שלשה מאמרים המתוארים במשנה כסמל לעמודי מקום המקדש.
האדם מאפשר שגם בימינו אינו נשכח, שבית לאומי, כמו למשל מקום המקדש, עדיין עמודים אנושיים, בדבר חיבה, בדבר קבלה, בעניין גידול ענבים לכן למידה תורה, והוא לא (רק) על אודות קנאות הנוגע היא".

אלו העניינים המחברים שחוויתי במשך השבוע בעת האחרונה נהיה מפגש בירושלים השייך 100 נשים מדהימות מכל מיני ישובים בישראל. אחר הארגונים – הזר הראשון 'אמהות יחד עם מהות' והשני ה'חבקוקיות' – חילוניות, חרדיות, ברסלביות והרב קוק התחברנו לערבב משותף שהיה בו כח נשי מעצים ומאחד מכל המגזרים, בעזרת משמעותית חיבה וקבלה וחיבוק בעל מימדים. אופציה.