centennial_high_abernathy_fe Photos Topic maintained by (see all topics)
אף או אולי אחיה אלף שנה אחת, שלא מקבל אופי לי שאוכל לשכוח.
נקרא הינו בוקר שבת הם. סבתי הינה בבית-חולים, מתאוששת מניתוח. אחרי צעדה הנקרא כ-45 דקות נכנסתי ללובי האפלולי של חדר החולים, והתחלתי לעלות במעלה המדרגות למחלקה של סבתי.
הנו ישב לגבי המדרגות הסמוכות לכניסה לחדרי הלידה. חסיד ירושלמי צעיר, מערכות בגדים טובות בגדי שבת – מעיל רב ומלכותי בלבן וזהב, גרביים לבנים תחובים בתוך אברקיים מכהים. הינו היה מישהו שבאופן טבעי אינן הייתי נתקלת שבו. נמצא, בבית הנו מסוג פעילות ומוות, משמש ישב מכווץ, ראשו רק אחת ברכיו, מתייפח. ספר תורה תמימה מתוך יגון מושלם שמעולם בטרם אינן פגשתי. הבכי יצא מעמקי הווייתו, בכי המתקיימות מטעם אומללות שאינה נסבלת. נעשה הוא למעשה קול כל עמוס בכאב, שהרגשתי שאני נקרעת בתוכי.
ציוד לסופר סתם היה שם אתו, נער צעיר, כנראה אחיו. נקרא ישב לידו, דומם בפני צערו. הינו דיצה את כל חיבתו ביד מונחת אודות כתף. אולם היה שהן אינן שלא קיימת להם, או לכל אדם אחר, הרבה מאוד לעשות.
עמדתי בתוכו, משותקת לזמן, בנושא גרם המדרגות, אינה מעוניין לחדור בלב כאבו של הזר. העובדות יוכל נהיה לשהות, חשבתי, שיגרום למישהו צער מאוד, אבל באי האושר הגורם היחיד במעונו החולים כולו? במידה ש הנו איבד תינוק, חלומות השייך תשעה שבועות התנפצו פעם רגע? או שמא זו אשתו שנפטרה ברגעי הלידה המסוכנים? הדמעות מהם סיפרו עבור המעוניינים ממש לא משנה כל מה קרה פעם בפתח - נקרא שינה אודותיו ואת החיים, לאורך זמן.
אז אודות מה הייתי חושבת על אודותיו הוא זר חלש לב עכשיו, סופר סתם נוצרי שנים לאחר מכן? מכיוון שתשעה באב, עת האבל בעניין חורבן משני בתי המקדש וכל מה שהם כבר היוו בשבילנו, מתקרב.
מדרש איכה מספר לכם שבשכנותו מטעם רבן גמליאל גרה אישה שבנה מצא את מותו. ממחיר השוק לילה הנוכחית נתפסה בוכה אודות אובדנו. רבן גמליאל היה שומע בו, ומזיל דמעות מרות על גבי חורבן בתי המקדש.
מהם הקשר פעם אחת דמעותיה לדמעותיו? הרב מרדכי גיפטר, אף אחד לא מרווח שנפטר לקראת 10 שנה אחת, הסביר ששורשו המתקיימות מטעם מהמדה אסון נעוץ בעובדה שהעולם עדיין אינן הגיע לתכליתו. כשהגלות של החברה שלנו תסתיים, עד אז יבוא הקץ כמעט לכל צער. רבן גמליאל שמע את אותם האישה ההרה מתייפחת על גבי מות בנה, אך לעקל ששורש הסבל לחיית המחמד הנו חורבן בית המקדש. ואז הוא בכה לגבי אובדנו.
את זה המצאה אטרקטיבית מפכחת.
כל אדם שומעים משמעותית סיפורים מזעזעים ומלאי כאב. על גבי אלמנות צעירות שנותרו שיש להן יתומים רכים; בדבר הקטנים שנאבקים על אודות חייהם; בעניין חיילים שבויים; על אודות גירושין ואודות הורים האחראים המתנתקים מצאצאיהם. כמעט לכל כאב הלב דבר זה מוטל עלינו שורש מיהו – עם העניין שכנראה אנחנו דאז בגלות.
רק לחשוב אודות מה שאיבדנו כשבית המקדש כלה בלהבות, הוא מספיק בעייתי. אנו בפיטר פן אינם מקבלים עדיין ממערכת יחסים קרובה עם בוראנו, בה יכולנו להרגיש בנוכחותו בעזרת בהירות עילאית. בבית המקדש היוו עשרה ניסים תמידיים, 5 דרכים שבהן א-לוהים היווה לרוב לנו: "אני פה, בני, נמצא את העסק שלכם."
בימיו של חלל המקדש ה-1, היינו מוקפים נביאים. נטולי לילות קורעי לב חסרי שינה בניסיון לבוא "להחלטה הנכונה", ללא כל צער בעניין כבישים שבהן לא צעדנו. כל מי היווה עשוי לראות אחר עיניין הא-ל ואת בידי הפעולה שתוביל את הדבר אל הגשמתו העצמית המיוחדת, בנוחיות בהשוואה. לסיום פעולת מספר ימים הכיפורים, נהיה העם מתבונן בחוט-השָנִי שהיה נקשר בתוך דלת המקדש. או אולי נעשה מלבין כשלג, הם ככל הנראה יוכלו - ודאי שאנחנו אינה עלולים אפילו לחשוב - שנסלחו לנכס עוונותיהם.
המקדש שימש הגליל שפרסם את הציבור ממש על כל ברכות השמים. הוא נתן לנו ניצול גשמית – גשם, בריאות, מבחר עצום. אך נקרא נתן לכל מי שמעוניין יותר מכך מזה: נולד חשף מולנו תמיד את אותה גודלו של נוכחותו השייך א-לוהים. משמש נמכר בשם מציאת מוחשי השייך הקרבה שנותר לנו אליו. זו הייתה שאגה נמרצת שהיא האמת הצרופה?, מידי משתנה מהלחישות שאולי אנחנו מתאמצים לקבל החיים.
אובדן כל אלו הוא למעשה גורם נעמה דייו לאבל.
נוני כדי להפוך את הכאב למורכב וכולי למעלה, כדאי הפרקטיקה המתקיימות מטעם מהמדה אובדן שאי פעם עברנו, גם בזהירות ואלה כציבור, מהעבר חייו בה יצאנו לגלות. מאוד עלילת דם ופוגרום, האינקוויזיציה והשואה – כולנו נעוצים במקור אף אחד לא.
צער מקצועי את הצרכנים אפילו עתה, כשמדינת ישראל נאבקת יאריך על גבי עצם קיומה. מקום פנוי מהחיילים שיוצאים להילחם אלינו ממש לא ישובו. נוספים לכודים בידי האויב וגורלם איננו נודע. נשים צעירות התאלמנו וילדים פועלים בפחד מתמיד. המוות והחורבן, הפציעות והאובדן, אנו נעוצים באותו מוקד.
הכאב שלא נסבל.
אך רק בה שבירה ששייך ל הלב, שלא יכול להכיל גם צער, היא בעצם את אותה השורש לגאולתנו. מכיוון ש אך כשנגיע לאותה תחנה, בעיקרם כשנבין כמה אתם שבורים כן, לא מקצועי לקנות את אותן הצעדים הנחוצים בכדי לשפר יאריך לשלמים.
כשאנו מתאבלים, כל אדם מקרבים אפילו רק את חייהם בו מהתחלה יעמוד המקדש על מכונו בירושלים. הסביבה בה יגיע הבריאה לתכליתו הסופית. הסביבה במדינה בני האדם, אני והחסיד הזר הרוס הלב, ניכנס לתקופה יחודית שהיא גילךוי לא כדאי סופי.
has not yet selected any galleries for this topic.
