רציתי לרשום מה שארז רשם בפורום כמה ששיקף את הגמר העצוב
זה כאילו סרט שנכתב מראש,אבל למה למה הסוף לא טוב.אומרים שאחרי חוויות קשות אנשים משתנים.אני לא יודע מה יקרה....אבל קשה להיות אותו דבר אחרי אתמול.לפני המשחק גילגלתי הרבה דברים בראש,חשבתי על הימים שלא היו מזמן שהיינו פה, אני עמית אלעד וחגי כותבים פה וזה לא נראה כמו פורום זה יותר כמו דו שיח,הימים שהודעה ההיתה פה פעם ב3 ימים וחששתי שהנה זה יקרה שוב אחרי שנפסיד פה את הגביע.השממה תחזור.נזכרתי בסיבוב הראשון שלנו נגד עכו הייתי מול האינטרנט וקפצתי משמחה,קיבלנו פינה קטנטנה בעיתון שעברנו בפנדלים את עכו והייתי מאושר ואפחד לא הבין,"מה כאילו תקחו את הגביע".משום מה אני בוכה ברגעים לא נכונים. בכיתי שניצחנו לפני 3 שנים בוינטר משער של אסולין דקה 97 את הכח.והסוף של אותה עונה ידוע.ואז שוב היה בכי אבל לא מהסיבה שרציתי.לא עצרתי את ההתרגשות אתמול כשההשיווין 2 הגיע.והסוף ידוע.התאריך מקולל,אולי, אבל יותר קרוב לזה ספק אם נגיע למשהו דומה.גם אחרי המכתש אמרתי יאללה עונה הבאה חייבים חייבים לעלות,ומה קרה?אז גם עכשיו אני אומר לעצמי חייבים לעלות אבל אז אני נזכר אז עדיף שאני לא יגיד.קשה להרים את עצמך אחרי אכזבה כל כך נוראית,וכן מחמאות לפרדי ולשחקנים שעשו הכל. תאמת הכי כיף היה לראות אנשים שהם אוהדים אמייתים לקרוא פה בפורום אוהדים אמיתיים ולא איזה אוהדי הפועל/חיפה שבאים לעודד.

אני לא רוצה מחמאות.אני רוצה גביע.מי יודע אולי עוד הרבה שנים שיהיו לי נכדים אני יספר להם שכשאני הייתי נער,היה לנו אהבה אמיתית שקראו לה מכבי הרצליה והיה לנו פורום ואתר שהיינו מעבירים חווית והיינו מתרגשים מכל דבר קטן שקשור בקבוצה,שאפחד במדינה לא סופר.

להתראות בעונת 05/06.